לא מתחילים לרוץ ביום אחד, גם לא ביומיים או שבוע.
אם תתחילי חזק ואינטנסיבי את סתם עלולה להיפצע
ולהיות מתוסכלת.
המטרה היא לבנות לך סולם מאמצים מאוזן המשלב
הליכה ארוכה ואז לעלות את מספר הדקות
שאת רצה לאט לאט, לאורך זמן.
התמקדי בבניית יסודות חזקים של הגוף,
ומשם תראי איך הכול יזרום.
את ההתקדמות שלך בריצה תבחני אך ורק מול
עצמך,ולא מול אחרים/ות .
את בונה את הביטחון שלך והיכולות שלך בהתאם
לנקודת ההתחלה שלך, וזה ממש לא מעניין
מה אחרים עושים או מצליחים.
כל צעד שאת עושה בשביל עצמך הוא הצלחה,
תתרכזי בזה.
ספרי לעצמך שאת יוצאת רק לקילומטר אחד.
ברגע שתהיי כבר בחוץ ותזוזי, התחושה בגוף תשתנה,
ובדיוק אז תבדקי עם עצמך:
איך את מרגישה? רוב הסיכויים שיתחשק לך להמשיך.
תחילת הריצה היא תמיד החלק הכי קשה,
הורדת הלחץ מחשיבה על מרחק או זמן תעזור לך
להגיע הרבה יותר רחוק ממה שתכננת.
מזג האוויר מאוד משפיע על יכולות הריצה שלנו, אימון במזג אוויר חם ולח מאוד מאט אותנו,
והדופק במאמץ יעלה הרבה יותר מהר.
כשאנחנו רצות בלחות גבוהה, בעיקר בקיץ הישראלי, דמיינו שאנחנו כאילו בגובה של 6,000 מטר –
יש פחות חמצן שנכנס לגוף ולריאות ובעצם הרבה יותר קשה לנו כי אנחנו צריכות את החמצן הזה כדי לנוע.
בנוסף, הגוף עובד הרבה יותר קשה כדי לקרר את עצמו כי נורא חם.
ברגע שהגוף עובד יותר קשה, כל המערכות עובדות מה שאומר שאין מספיק אנרגיה ואנחנו מתעייפות יותר מהר.
קודם כל תשנו את שעות הריצה – מאוד מוקדם או מאוד מאוחר
ריצות שהיינו רגילות לרוץ במסלול קבוע בקצב מסוים,
בנפח מסוים של ריצה – פתאום הרבה יותר קשות וזה סופר לגיטימי וממש בסדר.
צריך להבין שהגוף עדיין מתאמץ בדיוק באותו האופן,
הוא פשוט מושפע מהלחות וקשה לנו לנשום אז מותר ומומלץ להאט וכמובן להשתדל לצאת לאימון בשעות פחות חמות.
תורידי לחץ, מותר ללכת יותר ולרוץ פחות
זה ממש לא משנה כמה את בכושר.
גם אני, בתור רצה מתקדמת, מתקשה לרוץ בקיץ ובדרך כלל יהיה לי הרבה יותר קשה לרוץ רצוף את מה שאני רגילה. אז מה עושות ?
שוברות באמצע לקילומטר הליכה, ותוך כדי אני גם עוזרת לגוף להתקרר.
מה זה אומר ? לעצור בברזיות , להשפריץ מים על הפנים, על העורף – זה מאוד מאוד עוזר,
לעצור ולשתות הרבה בין לבין הקילומטרים, ופשוט טיפה לשחרר בראש בשיא הקיץ את הקצב,
את הלחץ, את העצימות.
עדיין, אימונים כאלה הם שווי ערך לאימונים מלאים במזג אוויר רגיל.
זה ממש לא אומר שהצלחתן פחות. 
רצה כבר שנה וקצת והשיר האהוב עליי
לריצה הוא: שקט! (רצה בלי אוזניות בכלל!)
היו לי גלים של תובנות שכאילו ישבו אצלי בגוף ולא מצאו פנאי לאותת לי להקשיב להן.
זמני הריצה שלי איפשרו לווליום שלהן לעלות ואני הייתי פנויה להקשיב
את!
וגם כי הרגשתי שהגעתי לתחתית.
הרגשתי כבדה, מסורבלת, איטית , עייפה.
הייתי במצב שבו אני מבקשת מהבן שלי שיביא לי משהו שהיה מונח מטר ממני כי לא היה לי כוח לקום,
הייתי עושה חישוב איפה לחנות ליד מקומות כדי לא להצטרך ללכת הרבה ברגל, הרגשתי עצלנית,
ואם להיות כנה איתי רגע – הייתי עצלנית!
זה הרגיש לי שזה מאט את קצב המחשבה שלי ופוגע בכל גזרה בחיים שלי,
העדפתי תמיד לשכב על פני כל תזוזה שהיא.
לא היה לי כוח וכבונוס זה היה מעמיס עלי מצבי רוח מבאסים.
הבנתי שזה מסוג השלבים האלה שאף אחד לא מציל אותי מעצמי
שזו רק אני שיכולה לעשות מעשה ולהתחיל לזוז.
לקח לי חצי שנה של מחשבות ב-loop אם כדאי לי או לא.
עד שהגעתי לחמש מסקנות וכשהבנתי שאני מסכימה להתחייב להן, יצאתי לדרך
אלה ההחלטות שקיבלתי עם עצמי:
1. אני מתחילה להתאמן
2. אני מקצה לזה סכום שיאפשר לי ליווי של שנה לפחות.
כדי שאוכל להתמודד עם כל הפיקים והדאונים שיש בשנה וכדי שאבין שזה מסע ארוך ולא ניסוי קצרצר
3. אני עושה בדיוק את מה שאומרים לי. בלי ויכוחים, עם שאלות
4. אני לא מקטרת. אני מחפשת ומוצאת את הסיבות להתאהב בעובדה שאני מתחילה לזוז.
התחלתי לכתוב סיבות בפתק בנייד ובכל פעם הגדלתי את הרשימה כי מצאתי עוד יתרון ועוד סיבה טובה ללמוד לרוץ
כשיצאתי לדרך שאלתי את עצמי מה ייחשב הצלחה של התהליך שלי?
התשובה שעלתה בי מיד הייתה: אם אני אצא לחופשה ואדאג לארוז בגדי ונעלי ספורט וגם לצאת לרוץ כי ככה אני רוצה ובוחרת ולא כי אני חייבת – זו תהיה ההצלחה שלי.
האתגר, אין לי כוח לזוז.
התירוצים בשפע: יש לי בעיות ברכיים, הגב שלי כואב, אני הולכת ומתנשפת ויש לי כאבי צד.
בכל הליכה שלי (כי בהתחלה לא יכולתי לחשוב על לרוץ) רצה מישהי מולי,
כולן נראו לי קלילות באופן מעורר קנאה והמחשבות שעלו בי הן ״אני רוצה לרוץ כמוה״, ״אני רוצה להיראות כמוה״, ״למה רק אני לא מצליחה?״, ״אני בחיים לא אצליח לרוץ כמוה״.
זה היה מתיש אותי וגורם לי להרגיש ייאוש, הדרך נראית לי כל כך ארוכה ולרוץ באמת, אפשר רק בחוץ, עם עוד אנשים ונשים שמתמודדות כל אחת עם החבילה הפרטית שלה, אבל שלי הרגישה כבדה במיוחד.
השינוי שלי התחיל כשהתחלתי לבחון את עצמי ביחס לעצמי,
רצתי בפעם הקודמת עשרים שניות (לא, זו לא שגיאה… שניות, לא דקות)
אז אני אתאמץ הפעם לעשרים וארבע, כל שניה מעל עשרים נחשבת.
הצלחתי לעשות 3 חזרות סקווט, אז בפעם הבאה הרביעית תיחשב הישג.
זה הישג מנטלי אבל זה אפשר לי להיות קשובה לגוף שלי הרבה יותר,
כי התכנסתי פנימה במקום להתעסק בהן שם בחוץ.
וכמו שהתחייבתי, עשיתי מה שצריך כדי להפחית כאב, דיקור מערבי, הקזות דם, טיפול שקבעתי פעם בשבוע כדי שאתחזק ואחזק את כל מה שאפשר.
הרגשתי שאני ממש מחזירה לגוף שלי חיות וחיוניות,
ובתמורה להשקעה הזו ויתרתי על הרבה הנאות חיים,
איזה מזל שזה ״נפל״ על שנת קורונה…
הדבר הכי מדהים שהרגשתי בעקבות העובדה שהתחלתי לרוץ זה החיבור לאינטואיציה שלי.
בזמן הריצה, ההליכה, הרגשתי שנקודות מתחברות לי טוב יותר,
ההחלטות שאני מקבלת בחיים (ונדרשתי לכמה החלטות מאוד משמעותיות בשנה הזו) היו מדוייקות עבורי,
ברורות לי והיה לי שקט אחרי שבחרתי לפעול בהתאמה להן.
היו לי גלים של תובנות שכאילו ישבו אצלי בגוף ולא מצאו פנאי לאותת לי להקשיב להן.
זמני הריצה שלי איפשרו לווליום שלהן לעלות ואני הייתי פנויה להקשיב.
אני רצה בלי אוזניות ומאפשרת למוח שלי להתנקות מכל הסחת דעת.
אה. ובכל חופשה שהצלחתי לממש בשנה הזו, ארזתי בגדי ונעלי ספורט.
ברוב החופשות, גם יצאתי להתאמן.
הניוזלטר החודשי של #לומדתלרוץ
כל התוכן, ההשראה והמוטיבציה
של עולם הריצה עטופים באהבה,
ממני אליכם
מלאו את פרטי המייל
לקבלת המגזין ראשונים בכל חודש
הניוזלטר החודשי של #לומדתלרוץ
כל התוכן, ההשראה והמוטיבציה של עולם הריצה עטופים באהבה,
ממני אליכם
מלאו את פרטי המייל לקבלת המגזין ראשונים בכל חודש
