אז לקראת סיום הקיץ, עצרתי רגע לחשוב על החודשים האחרונים ושמתי לב שהורדתי ממש את  כמות הריצות שלי. אני זו שרצה תמיד, “מלכת הטיילת” שריצה זה המאפיין הכי חזק שלי בקושי רצתי בחודשים האחרונים.

האמתי לא התחשק לי, מודה. היה לי חם ודביק וירד לי החשק. וקבלתי את זה בהבנה ובחמלה לעצמי. אבל כן ברור לי שתכף אחרי החגים אני רוצה לחזור לזה, לשים לעצמי מטרות חדשות קדימה ולהחזיר לעצמי את חדוות הריצה שאני כה אוהבת.

אז איך אני עושה את זה?

אני מלאת ניסיון ותמיד היו לי תקופות שהתאמנתי יותר כמו למרתון מסוים ואז יש ירידה בעומס ואז שוב וככה צריך למצוא מוטיבציה כל פעם מחדש.

מה אני אעשה הפעם?

הפעם אני בלי איזו מטרה גדולה באופק אבל עדיין אני מלאת מוטיבציה לחזור לרוץ ולחרוך את הטיילת. זו איזשהי בערה פנימית שבוערת בי וברגע שיתקרר זה פשוט יבעט אותי החוצה למסלול.

וכן גם אני אעשה בהתחלה ריצות קלות יותר ואבנה מחדש את סולם המאמצים שלי. גם אני אסיים ריצות בטעם של עוד ולא אלחץ את עצמי לקצה.

אני לא אתעסק במה היה וכמה רצתי לפני, זה לא יוביל אותי לשום מקום חיובי. אני אסתכל רק על מה שעכשיו אני עושה ואעוף על מה שכן גם אם בהתחלה זה יהיה רק חמישה קילומטרים.

בנוסף, החגים שמתקרבים, הארוחות המשפחתיות הגדולות יכולות להכניס ללחץ, היציאה מהשגרה וכמויות האוכל הגדולות.

אז גם פה אשתף אתכן איך אני נגשת לזה – דבר ראשון אני לא בלחץ, לחץ, סטרס רק גורם למעגל מחשבתי לא חיובי שבסוף שולח אתכן לאכילה לא מבוקרת. אני מבינה שבאמת בתקופה הזו יוצאים מהשגרה וגם האכילה משתנה וזה בסדר. אני נותנת לזה מקום ולא פוחדת או מבקרת את עצמי.

אחד העוגנים שנותנים לי כח זה לדעת שיש לי את הריצה בחיים שלי. שתמיד אוכל לאזן אכילה עם פעילות גופנית ואני משתמשת בזה.